<h1>לקוטי ספר הדין לרבינו יהודה אלברצלוני סימנים ק"ל, קל"א</h1>
<h2>דף מ:</h2>
וכת' הרב ר' יהודה ז"ל מודה במקצת יש לו שבועה דאוריית'. כופר בכל יש עליו שבועת היסת ויש לך אחרים שכופרין בכל או במקצת ואנו מחייבין שבועה דרבנן כעין דאוריית' לתובעין שהן נשבעין ונוטלין כאותן הכ' שהן נשבעין ונוטלין. ובכללן הנשבע על שטרו אי אמר ליה שטרא פריעא הוא ואישתבע לי. והנשבע על המשכון. ויש לך שאינו לא מודה במקצת ולא כופר בכל וקרוב להיות דבריו לזה ולזה והוא האומ' לחבירו אין לי מה שאפרע לך שהרי אינו כופר לו כלום שהרי מודה לו בחובו. וגם אינו מודה לו שהרי אומ' לו לא אתן לך עכשיו שאין לי מה לתת לך. ובטענה זו נהגו כל ישר' להשביעו שבועה שאין לו כלום ואע"פ שלא מצינו שבועה זו לא במשנה ולא בגמרא נהגו [בה] כל ישר' והיא תקנה ומנהג בינינו מימי אבותינו ואבות אבותינו מאחרי חתימת התלמוד. והשבועה עצמה יש שמדמין אותה לשבועת התורה ויש שמדמין אותה לשבועת היסת. ואיפליגו כמה חכמ' בהא מילת'.
ונשאל נמי בזה הגאון ר' יצחק ז"ל. ראוב' יש לו על שמעו' שטר כתוב וחתום בק' זהובים עד זמן והזמן כבר עבר ושמעו' אינו כופר אותן אלא שאומ' לו שאין לו ממון לפרוע ורוצה ראוב' להשביעו שבועת התורה שאין לו מה שיפרע לו ושמעו' אומר לא אשבע לך אלא שבועת היסת. ומביא ראייה שזו השבועה יוצאה מדין הנשבעין ולא משלמין שהתובע חושב שיש לו ממון שיפרע לו ושמעון הנתבע אומ' שאין לו והרי הוא כאלו אמ' מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום דנשבע שבועת היסת ומיפטר. תשוב' עמדנו על זאת השאלה וראינו מה שטוען שמעון בדימיו[נו] שדימה השבועה שטוען שאין לו מה לפרוע [ל]אומ' אין לך בידי כלום וכמו שזו היסת כך הנשבע שאין לו [כלום] בהיסת (כלום). דע לך בתחילה שזו השבועה אינה מן התלמוד ולא משיקול הדעת אלא שהוא מנהג שנהגו כל ישר' ודעו בו שאין אדם נפטר מבעל חובו אלא בשבועת התורה וכל דבר שנהגו אותן כל העולם והסכימה דעתן עליו אין לאדם רשות שיצא ממנו אע"פ שאם היה דעתן יוצא משיקול הדעת וכ"ש שאין יוצא [משבועה זו] שאם נדמה זו השבועה לשבועות אחרות נמצא שהיא שבועת התורה ולא כאשר דימה אותה שמעו' כי מה טעם חייבה תורה שבועה למודה במקצת הטענה שחזקה אין אדם מעיז פניו לפני בעל חובו ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה סבר דהוה לי ופרענא ליה ואמ' רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דנודי ליה לכוליה. וכמו שזה הטעם בשבועת מודה מקצת הטענה כך הוא הטעם בשבועה שאין לו מה לפרוע. וזו דומה לזו שהוא אינו מעיז פניו לפני בעל חובו ולא טען שאין לו מה לפרוע אלא משום דדחיקא ליה שעתא ואינו רוצה לפרוע חובו אלא מתוך ריוח ומשום הכי אנחנו צריכים להחמיר ולחייבו שבועת התורה עד שיודה במה שיש לו ויפרע בעל חובו כדין עליו. וזה העיון בשיקול הדעת יותר יפה ומתוקן ממה שעיין שמעו' על עצמו.
ומי שמוציא שטר חוב על היתומין והיתומין מודין שאין השטר פרוע אלא שטוענין שאין להן מה לפרוע שלא הניח להן אביהן כלום (א)לא קרקע ולא מטלטלין הרי אנחנו מחייבין את היתומין שבועה שלא ירשו מאביהן כלום ופקעא ההוא שטרא מעליהון. וגם עניין שבועה זו חולקין עליה מקצת רבנן יש מי שאומ' שהוא שבועת התורה וכשם שאלו אביהן חי נשבע שבועת התורה שאין לו מה לפרוע כך בניו נשבעין שלא הניח להן כלום. וכל שכן שיש להחמיר עליהן בשבועתם בטענה זו יותר [מה] שאין להחמיר בשבועת אביהן. כי אביהן אע"פ שהוא נשבע אינו נפטר בשבועתו לגמרי שהוא משלם אחר זמן כשיהיה לו מה לפרוע אבל היתומין שנשבעין שלא הניח להן כלום הרי הן נפטרין לגמרי ופקעא ההוא שטרא מינייהו. ואין משלמין אחר זמן הילכך כ"ש ששבועתן חמורה. והגאון ר' יצחק ז"ל לא סבירה ליה הכי שבועת התורה ואמ' שטועה מי שמורה כך ואלו תורף דבריו, וששאלתם ראובן היה לו שטר חוב על שמעו' ותבע ראוב' ליורשי שמעו' בשטר שבידו ואמ' לו יורשי שמעו' לא הניח לנו אבינו שום דבר ולא ירשנו ממנו כלום. ואמרת יש מי שהורה שישבעו היתומין כמו שהיה אביהן נשבע אלו היה בחיים וטוען שאין בידו מה לפרוע. ובקשת לעמוד על דעתנו. הוראה זו אינה נכונה אצלנו ששבועה זו על מי שטוען שאין לו כלום אינה לא במשנה ולא בתלמוד אלא תקנתא לבתראי היא וכשתיקנוה לא תיקנוה אלא על הלוה עצמו אבל על בניו לא תקנוה. ומעיקר הדין מטלטלי [לא] משתעבדי לכתובה ולב"ח ואינו גובה מן היורשין מן המטלטלין שהניח להן אביהן אלא בתקנתא דבתראי ואיך נעשה תקנת' לתקנת' ונשביע אותן בשבועת אביהן כשם שאין אדם מוריש שבועה לבניו שהיו נשבעין במקומו בממון שאין אחריותן עליהן אלא כך אנו רואין בדין זה שאם בעל השטר טוען שבריא לו שירשו מאביהן ממון או מטלטלין והם אומ' לא ירשנו כלום הוה ליה כמו שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום שנשבע שבועת היסת הילכך נשבעין שבועת היסת ונפטרין ואם התובע טוען טענת שמא ואמ' שמא ירשתם מאביכם אין לו עליהם אלא חרם סתם כדין כל טענת שמא.
<h2>דף מד:</h2>
וכת' הרב ר' יהודה ז"ל מודה במקצת יש לו שבועה דאוריית'. כופר בכל יש עליו שבועת היסת ויש לך אחרים שכופרין בכל או במקצת ואנו מחייבין שבועה דרבנן כעין דאוריית' לתובעין שהן נשבעין ונוטלין כאותן הכ' שהן נשבעין ונוטלין. ובכללן הנשבע על שטרו אי אמר ליה שטרא פריעא הוא ואישתבע לי. והנשבע על המשכון. ויש לך שאינו לא מודה במקצת ולא כופר בכל וקרוב להיות דבריו לזה ולזה והוא האומ' לחבירו אין לי מה שאפרע לך שהרי אינו כופר לו כלום שהרי מודה לו בחובו. וגם אינו מודה לו שהרי אומ' לו לא אתן לך עכשיו שאין לי מה לתת לך. ובטענה זו נהגו כל ישר' להשביעו שבועה שאין לו כלום ואע"פ שלא מצינו שבועה זו לא במשנה ולא בגמרא נהגו [בה] כל ישר' והיא תקנה ומנהג בינינו מימי אבותינו ואבות אבותינו מאחרי חתימת התלמוד. והשבועה עצמה יש שמדמין אותה לשבועת התורה ויש שמדמין אותה לשבועת היסת. ואיפליגו כמה חכמ' בהא מילת'.
ונשאל נמי בזה הגאון ר' יצחק ז"ל. ראוב' יש לו על שמעו' שטר כתוב וחתום בק' זהובים עד זמן והזמן כבר עבר ושמעו' אינו כופר אותן אלא שאומ' לו שאין לו ממון לפרוע ורוצה ראוב' להשביעו שבועת התורה שאין לו מה שיפרע לו ושמעו' אומר לא אשבע לך אלא שבועת היסת. ומביא ראייה שזו השבועה יוצאה מדין הנשבעין ולא משלמין שהתובע חושב שיש לו ממון שיפרע לו ושמעון הנתבע אומ' שאין לו והרי הוא כאלו אמ' מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום דנשבע שבועת היסת ומיפטר. תשוב' עמדנו על זאת השאלה וראינו מה שטוען שמעון בדימיו[נו] שדימה השבועה שטוען שאין לו מה לפרוע [ל]אומ' אין לך בידי כלום וכמו שזו היסת כך הנשבע שאין לו [כלום] בהיסת (כלום). דע לך בתחילה שזו השבועה אינה מן התלמוד ולא משיקול הדעת אלא שהוא מנהג שנהגו כל ישר' ודעו בו שאין אדם נפטר מבעל חובו אלא בשבועת התורה וכל דבר שנהגו אותן כל העולם והסכימה דעתן עליו אין לאדם רשות שיצא ממנו אע"פ שאם היה דעתן יוצא משיקול הדעת וכ"ש שאין יוצא [משבועה זו] שאם נדמה זו השבועה לשבועות אחרות נמצא שהיא שבועת התורה ולא כאשר דימה אותה שמעו' כי מה טעם חייבה תורה שבועה למודה במקצת הטענה שחזקה אין אדם מעיז פניו לפני בעל חובו ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה סבר דהוה לי ופרענא ליה ואמ' רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דנודי ליה לכוליה. וכמו שזה הטעם בשבועת מודה מקצת הטענה כך הוא הטעם בשבועה שאין לו מה לפרוע. וזו דומה לזו שהוא אינו מעיז פניו לפני בעל חובו ולא טען שאין לו מה לפרוע אלא משום דדחיקא ליה שעתא ואינו רוצה לפרוע חובו אלא מתוך ריוח ומשום הכי אנחנו צריכים להחמיר ולחייבו שבועת התורה עד שיודה במה שיש לו ויפרע בעל חובו כדין עליו. וזה העיון בשיקול הדעת יותר יפה ומתוקן ממה שעיין שמעו' על עצמו.
ומי שמוציא שטר חוב על היתומין והיתומין מודין שאין השטר פרוע אלא שטוענין שאין להן מה לפרוע שלא הניח להן אביהן כלום (א)לא קרקע ולא מטלטלין הרי אנחנו מחייבין את היתומין שבועה שלא ירשו מאביהן כלום ופקעא ההוא שטרא מעליהון. וגם עניין שבועה זו חולקין עליה מקצת רבנן יש מי שאומ' שהוא שבועת התורה וכשם שאלו אביהן חי נשבע שבועת התורה שאין לו מה לפרוע כך בניו נשבעין שלא הניח להן כלום. וכל שכן שיש להחמיר עליהן בשבועתם בטענה זו יותר [מה] שאין להחמיר בשבועת אביהן. כי אביהן אע"פ שהוא נשבע אינו נפטר בשבועתו לגמרי שהוא משלם אחר זמן כשיהיה לו מה לפרוע אבל היתומין שנשבעין שלא הניח להן כלום הרי הן נפטרין לגמרי ופקעא ההוא שטרא מינייהו. ואין משלמין אחר זמן הילכך כ"ש ששבועתן חמורה. והגאון ר' יצחק ז"ל לא סבירה ליה הכי שבועת התורה ואמ' שטועה מי שמורה כך ואלו תורף דבריו, וששאלתם ראובן היה לו שטר חוב על שמעו' ותבע ראוב' ליורשי שמעו' בשטר שבידו ואמ' לו יורשי שמעו' לא הניח לנו אבינו שום דבר ולא ירשנו ממנו כלום. ואמרת יש מי שהורה שישבעו היתומין כמו שהיה אביהן נשבע אלו היה בחיים וטוען שאין בידו מה לפרוע. ובקשת לעמוד על דעתנו. הוראה זו אינה נכונה אצלנו ששבועה זו על מי שטוען שאין לו כלום אינה לא במשנה ולא בתלמוד אלא תקנתא לבתראי היא וכשתיקנוה לא תיקנוה אלא על הלוה עצמו אבל על בניו לא תקנוה. ומעיקר הדין מטלטלי [לא] משתעבדי לכתובה ולב"ח ואינו גובה מן היורשין מן המטלטלין שהניח להן אביהן אלא בתקנתא דבתראי ואיך נעשה תקנת' לתקנת' ונשביע אותן בשבועת אביהן כשם שאין אדם מוריש שבועה לבניו שהיו נשבעין במקומו בממון שאין אחריותן עליהן אלא כך אנו רואין בדין זה שאם בעל השטר טוען שבריא לו שירשו מאביהן ממון או מטלטלין והם אומ' לא ירשנו כלום הוה ליה כמו שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום שנשבע שבועת היסת הילכך נשבעין שבועת היסת ונפטרין ואם התובע טוען טענת שמא ואמ' שמא ירשתם מאביכם אין לו עליהם אלא חרם סתם כדין כל טענת שמא.
